פסק-דין בתיק ע"א 45555-03-11

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי) בת"א 1595/04 מיום 3.2.2011.

כללי

1.     המערער, עורך-דין במקצועו, הגיש תביעה כנגד המשיבים בסכום של 1,333,180 ש"ח, בצירוף פיצוי בסכום של 200,000 בגין עגמת נפש. התביעה נסמכה על הטענה כי המערער לא קיבל לידיו את הסכום שנפסק לזכותו בתביעת פיצויים שהגיש נגד המשיבה מס' 3 (להלן: "מנורה") (ת"א (שלום-י-ם) ת"א 17365/96, להלן: "התביעה הנזיקית"). באותו הליך יוצג המערער על-ידי המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), שהייתה נשואה באותה עת למשיב מס' 2 (להלן: "המשיב"), אף הוא עורך-דין. (שניהם ביחד יקראו להלן: "המשיבים").

2.     המשיבה הורשעה בפלילים בגין התשתית העובדתית שנפרסה בתביעה דנן, וכן בגין הפרת אמונים כלפי לקוחות נוספים. התביעה דנן עוסקת בסכסוך אחד מבין סכסוכים נוספים, המתבררים אף הם בהליכים אזרחיים אחרים.

3.     בית משפט קמא קיבל את התביעה כנגד המשיבה וחייב אותה לשלם למערער סך של 1,113,180 ש"ח, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עורך-דין בסך של 50,000 ש"ח. התביעה נדחתה ביחס למשיב ולמנורה והמערער חויב בתשלום הוצאותיהם בתוספת שכר טרחת עורך-דין בסך של 50,000 ש"ח. באשר לפיצוי הנתבע בגין עגמת נפש, נקבע כי הטענה נזנחה בסיכומים. מכאן הערעור.

4.     המשיבה יצגה את המערער נגד מנורה בתביעה הנזיקית. ביום 23.7.01 ניתן פסק דין שחייב את מנורה לשלם לתובע 907,805 ש"ח (להלן: "פסק הדין"). על פסק הדין לא הוגש ערעור, והוא הפך לחלוט. יחד עם זאת, לאחר מתן פסק הדין המשיבה ומנורה התפשרו, הוסכם שלא יוגש ערעור ומנורה תשלם למערער סכום מופחת של 725,000 ש"ח.

5.     לטענת המערער, המשיבים לא הודיעו לו על פסק הדין שניתן לטובתו והתפשרו עם מנורה על סכום נמוך מזה שנפסק לזכותו ללא הסכמתו וללא ידיעתו, תוך חריגה מהרשאה. המערער טען כי נודע לו שניתן פסק דין בעניינו רק לאחר שחלפה כשנה מעת שניתן, ולאחר מכן בדק וגילה כי נחתם הסכם הפשרה, לפיו שילמה מנורה עבורו את סכום הפשרה בסך 725,000 ש"ח, בהעבירה את הסכום לידי המשיבה, וכי המשיבה קיבלה סכום זה ולא העבירה אותו אליו.

6.     המערער ביקש בהודעת הערעור לחייב את המשיב מס' 2 כלפיו מכוח הלכת השיתוף, החלה עליו כבן זוגה של המשיבה ומכוח דיני עשיית עושר  ולא במשפט. באשר למנורה, טען כי היא התרשלה כלפיו בכך שהתפשרה עם המשיבה והעבירה לה את כספי הפשרה מבלי לוודא כי המערער יודע על כך ונתן הסכמתו. בעשותה כן, לגרסת המערער, הפרה מנורה את נהליה שלה, כיוון שלא החתימה את המערער על כתב ויתור, שחרור וקבלה, לפני העברת כספי הפשרה. לטענתו, מדובר ברשלנות חמורה, באשר זו פשרה שהושגה לאחר שניתן פסק דין לטובתו, ובסכום שנפל מזה שנקבע לטובתו בפסק הדין.

7.     בתחילת הדיון בערעור הסכים המערער לחזור בו מערעורו בכל הנוגע למשיב מס' 2, תוך שביקש כי סכום ההוצאות שנפסק לחובתו בבית משפט קמא יבוטל כדי מחצית. בא-כוח המשיב 2 הסכים שלא ייעשה צו להוצאות בערעור ובאשר לחיוב בבית משפט קמא - הותיר זאת לשיקול דעת בית המשפט.

אחריות מנורה

8.     בית משפט קמא קבע כי לעניינו חשובה רק השאלה האם מנורה התרשלה בכך ששילמה את סכום הפשרה למשיבה. נקבע כי למנורה לא היתה כל סיבה לחשוב שהרשאתה של המשיבה מוגבלת או להעלות על דעתה כי זו תמעל בחובת נאמנותה כלפי המשיב. אמנם, מנורה לא קיימה את נהליה שלה, לא החתימה את המערער על כתב ויתור בטרם שילמה את כספי הפשרה, ולא הציגה למחדל זה הסבר משכנע, במיוחד לנוכח העובדה כי בפשרה ויתר המבוטח על כספים שנפסקו לטובתו - אך בית משפט קמא סבר כי אין בכך כדי לחייבה ברשלנות כלפי המערער. משהיה למשיבה יפוי כוח פורמלי חתום כדין לייצג את המערער בתביעה הנזיקית, היה זה אך טבעי כי לאחר שניתן פסק הדין, ינהלו נציגי מנורה משא ומתן עם המשיבה בבואם להחליט אם לערער על פסק הדין הנזיקי. עוד הוסיף בית משפט קמא כי המערער לא פעל למימוש פסק הדין שניתן לטובתו. המערער הסביר כי נהג כך משום שהמשיבה הסבירה לו שהיא מנהלת משא ומתן עם מנורה בניסיון למנוע ממנה מלהגיש ערעור, והוכח כי המערער לא הגביל את המשיבה לענין סכום הפשרה, אלא אך דרש כי השיק יהיה לפקודתו.

9.     באשר למנורה, המערער טוען כי בית משפט קמא פטר אותה מאחריות משני טעמים: העדר התרשלות וניתוק קשר סיבתי. דהיינו, מנורה לא התרשלה, הגם שלא הקפידה על נהליה שלה, ואם התרשלה, לא גרמה לנזק למערער שכן הלה היה נכון לפשרה גם לאחר מתן פסק הדין. לשיטת המערער, בית משפט קמא התעלם מכך שמבחינה חוזית כלל לא נחתם הסכם פשרה, באשר הצעתה של מנורה הותנתה בחתימת המערער על כתב סילוק. בנוסף, טען כי אי קיומם של נהלים פנימיים מתוך עצימת עיניים, חייב להיזקף לחובתה של מנורה. דרישת חברת הביטוח לחתימה על כתב קבלה ושחרור נועדה להגן על אינטרס המבוטח ולא על חברת הביטוח. כמו כן, מנורה "סגרה" את הסכם הפשרה באמצעות החלפת שני מכתבים קצרים, ללא הסכם ערוך וחתום או מסמך מחייב.

לענין הקביעה כי הקשר הסיבתי נותק, טוען המערער כי נכונותו לפשרה הובעה לפני שידע כי זה מכבר ניתן פסק הדין לטובתו. הוכח כי לאחר שידע על קיומו של פסק הדין, הסתייג המערער מפשרה והורה למשיבה לגבות את פסק הדין בהליכי הוצאה לפועל. עוד טוען המערער כי בית משפט קמא התעלם מטענתו, לפיה הוא זכאי לפחות לסכום ההפרש שבין פסק הדין לבין הסכום ששולם למשיבה. דהיינו סכום של 182,805 ש"ח.

10.    השאלה המרכזית הטעונה הכרעה הנה האם בהתנהלותה של מנורה בנסיבות העניין כפי שאלה פורטו לעיל, יש משום קיום של יסודות עוולת הרשלנות. יצוין כי מהראיות עולה שהמערער לא ראה ביפוי הכוח הכללי למשיבה כמוגבל עד למתן פסק דין בערכאה המבררת. על-כן, המשיבה הייתה רשאית לפעול בשמו, כשלוחתו, גם לאחר מתן פסק הדין. את התרחשות האירועים שבאו לאחר מכן, יש לבחון בזמן אמת ומנקודת מבטה של מנורה: למנורה לא קם כל יסוד לחשוד או לשער כי המשיבה פועלת על דעת עצמה בנהול המשא ומתן לאחר שניתן פסק הדין. נהול משא ומתן לאחר מתן פסק דין במגמה להגיע להסדר שימנע  צורך מהגשת הליך של ערעור, שעלול להיות ארוך, יקר ומיגע, תוך שכל צד מעריך את סיכויו וסיכוניו לאחר שכבר ניתן פסק דין, הנו תופעה מקובלת ונפוצה בעולם המשפטי. בכלל זה, לא היה בהליך שהתנהל בין המשיבה לבין מנורה, ביחוד מנקודת מבטה של מנורה, משום חידוש או התנהלות יוצאת דופן. כמו כן, מנורה אינה אמורה לצפות כי אם המשא ומתן יסתיים יפה, יועברו הכספים וימנע הליך של ערעור, תניח המשיבה את ידה על התקבול, ולמעשה תגנוב כספים אלה מתחת לאפו של המערער. דהיינו, מבחינה מהותית, לא היה בהתנהלות שבאה לאחר מתן פסק הדין שבין מנורה לבין המערער, משום דבר מה חריג, שונה, אלא משום התנהלות רגילה ומקובלת, כאשר המשיבה היא היא פני המערער מבחינת מנורה. גם ההסכמה על שינוי תוצאת פסק הדין במגמה למנוע ערעור אינה טומנת בחובה אירוע חדשני או יוצא דופן שאמור היה לעורר חשד כלשהו בלב מנורה. המערער נסמך על כך שמנורה לא עמדה בנהלים שקבעה לעצמה ולא החתימה אותו על כתב קבלה ושחרור, וההסכמה עצמה לא מצאה ביטוייה אלא בחליפת מכתבים קצרה בפרק זמן מהיר. באלה אין כדי להקים אחריות למנורה כלפי המערער במקרה שבאת כוחו, עורכת-דין, גנבה את הכספים שהתקבלו ממנורה. אי קיום נהלים אלה אינם יכולים לשמש לרעתה של מנורה, ומכל מקום אין בהם, לכשעצמם, לבסס קיום אחריות של מנורה כלפי המערער. מה גם שכתב קבלה אינו נחוץ, כתנאי שאין בלתו, לביצוע הסדר, ובמיוחד הסדר שבא לאחר שניתן פסק דין התוחם את אחריות הנתבעת והעילות בגינן נפסק הפיצוי.

11.    באשר לטענה החלופית לפיה יש, לכל הפחות, לפסוק לטובת המערער את ההפרש שבין סכום פסק הדין לסכום הפשרה, עומדת, כנגד טענות המערער, האפשרות, לפיה לו היה מוגש ערעור. עלולה הייתה ערכאת הערעור להקטין את הסכום שנקבע בפסק הדין. דהיינו, בהסכם הפשרה ויתרה מנורה על זכויות שעמדו לה, ואין לזקוף לחובתה את עצם העובדה שהמשיבה מעלה באמון כולם ושלחה יד בכספי המערער. לא למותר לציין כי בהתנהלות המערער (לאחר שניתן פסק הדין), הוא גילה דעתו שהמשיבה מייצגת אותו גם באותו שלב.

        לפיכך, הערעור כנגד מנורה נדחה. באשר להוצאות המערער בבית משפט קמא, מן הראוי, בנסיבות העניין, להעמידן כדי מחצית הסכום בו חוייב המערער, הן ביחס למנורה והן ביחס למשוב.

        בנסיבות העניין ראינו שלא לעשות צו להוצאות במסגרת הערעור ביחס לכל המשיבים.

        המערער ישא בהוצאות  מנורה, במסגרת הערעור, בסך 10,000 ש"ח.

ניתן היום,  כז' בסיון, תשע"א, 29 ביוני, 2011, בהעדר הצדדים.